חמש מאות ימים לשבעה באוקטובר

לציון 500 ימים לשבעה באוקטובר מועצת התלמידים חילקה לכל אחד ואחת מהתלמידים ומהתלמידות סרט צהוב.
כמו כן בתחילת כל שיעור המורים והמורות קיימו שיח פתוח בכיתות.

דבריו של איל ללוש מנהל הגימנסיה:

500 ימים לטבח ולמלחמה

500 ימים להפקרה ולחטופים בעזה

500 ימים לאסון הגדול ביותר מקום המדינה

500 ימים של מאבק להשבת החטופים. אבל בעצם, למה צריך להיאבק על דבר שהוא כל-כך מובן מאליו ושמהווה את ליבת קיומנו כחברה?

כמה עצב, כמה כאב, כמה שכול.

אני מניח שכולנו גדלנו והתחנכנו על הערכים הנשגבים של מדינתנו היקרה, כמו קידוש החיים ושלא משאירים אף אחד מאחור. אני מניח שאצל כולנו אין כמעט יום שהלב לא מתעקש לפרוץ החוצה ממקומו מתוך זעקת כאב ותסכול, ושהדמעות נהדפות בחזרה למקומן לפני שייצאו בלי סוף.

אנחנו ממשיכים בחיים, עובדים, צוחקים, נהנים, זה חשוב וזה חלק מהניצחון. לא ניצחון מוחלט - כי אין באמת דבר כזה כשיש אלפי הרוגים, מאות יתומים, עשרות אלפי עקורים ועדיין 73 חטופים - אבל סוג של ניצחון. ניצחון של החברה הישראלית, ניצחון של הרוח הישראלית.

אנחנו בקציר נמשיך לזכור, להזכיר ולפעול עד שכולם כבר יהיו כאן. זה צו מוסרי של המדינה לאזרחיה. אין פה פוליטיקה, אין פה ימין/שמאל. מדובר על חיים של אנשים, על חיי משפחות, על החיים שלנו כאן.

שנזכה כולנו לבשורות טובות ולראות כאן את כולם במהרה